המשפחה כתבה

 

דברי ההורים ליום הזיכרון הראשון – 2003:

 

אורית בתנו האהובה והיקרה,
תחסרי לנו מאוד לחברייך ולמכרייך,
אך זכרך יישאר עמנו לעד.
נזכור את האושר והאור שהענקת למשפחתך משחר נעורייך.
נזכור את יופייך הזוהר, את חיוך שפתייך הנצחי,
נזכור אותך שמחה ומאושרת עד רגעייך האחרונים.
נזכור את כישרונך הרב בתחום האמנות,השירה והמשחק,
אך יותר מכל נזכור את כישרונך המופלא
להיות חברה אוהבת ונאמנה לזולת…

 

אורית תישאר בזיכרוננו בת,
אחות וחברה אוהבת,
יפה וצעירה לנצח.

 

אנו מאמינים בצוואתה של אורית שציוותה לנו את החיים.
נמשיך לאמץ את רעיונותיה, להמשיך לחיות ולהיות חזקים,
ככל שנוכל.

 

אורית כשמה, הביאה אור למשפחתה וסביבתה.
אורית היא האור שלעולם לא יכבה ולנצח יאיר.

 

 

דברי אמא ליום הזיכרון הרביעי – 2006:

שוב אני מוצאת את עצמי קוראת לך ילדה
ואני תוהה אם גם חברותיי
מכנות את בנותיהן שבגרו – ילדה.

 

 

ואת ילדה בת 28
שכבר 4 שנים ניבטת אליי מתוך האבן.
ילדה שרצתה כל כך הרבה
והספיקה כל כך מעט.
ילדה שאתה אני מנהלת דיאלוגים
של זיכרונות ולא של תכניות עתידיות.
ילדה, שלגעת בה – אני מייחלת,
ולשמוע אותה קוראת לי אמא – עוד חולמת
ילדה ששילמה את המחיר הכבד
של אהבה למולדת
מולדת שאת ילדיה , בטרם עת קוברת.

 

 

ואת מדינה,
ידעתי שלא על מגש של כסף אקבלך,
ידעתי שהיו מלחמות ועוד יהיו.
חונכתי על אהבה למדינה
שרתי לך, פארתי שמך, טיילתי בשדותייך
כי תמיד אמרתי שאת יקרה, מולדת.

 

 

אבל לא התכוונתי למחיר,
המחיר שגבית עבור האהבה שאני רוחשת לך
היה יקר, יקר מדי.
ואת מדינה, לקחת את בתי
ועכשיו את יקרה כפליים משהיית,
כי בתוכך זורם דמה של בתי,
של אורית.

 

דברי ההורים ליום הזיכרון השמיני – 2010:

אורית,
שמונה שנים בלעדייך,
שמונה שנים שאנחנו עסוקים בלהדחיק,
מנסים את הדמעות להחניק,
את הכאב להמתיק,
את הכעס להשתיק,
את הצער להפסיק,
את המחשבות להרחיק,
את מותך להצדיק.

אורית,
באהבה ניצחת, ניהלת את חייך
באהבה ונאמנות ניצחת את הכול.
מיום היוולדך ועד יום מותך,
קיבלת הכול מאהבה.
עלינו כיום לקבל באהבה את הבלתי יאומן,
את הבלתי נתפס.
את העובדה שבהרף עין נעלמת מעולמנו
ועזבת לעד.
עבודה קשה השארת לנו- ונלמד לעשותה
רק כך נכבד את זכרך וננציח אותך.

 

אוהבים אותך אורית, אהבה נצחית
והיא מנצחת את הכול.

 

עופי גוזל ולכי לדרכך .

 

יהי זכרך ברוך.

 

 

 

האח ירון כותב ליום הזיכרון העשירי – 2012:

חלף כמעט עשור והזיכרון של 28 שנות חייה של אורית , הולך מתעצם משנה לשנה.
כולנו מתגעגעים מרגע לרגע ומיום זיכרון ליום זיכרון.
הנחמה היחידה מכל תחושת השכול והאובדן היא שאת הזיכרון ניתן למתוח
לעולמי עד ולהעביר לדורות הבאים.
לכאורה 28 שנים הן מעט שנים,
אולם שנות חייה הקצרות של אורית הן בדיוק אותה הקלישאה
כי חייו של אדם הם עולם ומלואו.
שאלו אותי בעבר מספר פעמים כיצד מתמודדים עם השכול והמוות.
על אף מורכבות השאלה ניתן לתמצת את התשובה במילה אחת והיא: החיים.

 

משפחת אוזרוב ,
כמובן שהכוונה בעיקר להורי הנהדרים, היא דוגמא מצוינת להתמודדות
עיקשת מול החיים.
ההנצחה
פעילות ההסברה, ערבי הזיכרון השנתיים,ריכוז שיריה של אורית,
פרויקט איסוף דפי הזיכרון ועריכת ספר לזכרה הן עדות אמנם מצמררת
אך חיה ונושמת להתמודדות אצילית עם היגון.
מורשת
החיים ממשיכים למרות הכול. הצניעות, האופטימיות ואהבת הזולת –
אלו 3 יסודות מרכזיים שהכרתי אצל אורית וכך אזכור אותה תמיד.
שירת החיים -
"עוד לא אבדה תקוותנו" , "לו יהי לו יהי אנא לו יהי כל שנבקש לו יהי" .

יהי זכרה ברוך.

מירון האח – לעולמי עד.